שלהי שנות התשעים. חבריי ואני, חיילים תפרנים, מחזיקים בשיניים את המכוניות, ומטבע הדברים, אלה מכוניות קטנות וזולות. ומי התמחו במכוניות קטנות וזולות? האיטלקים.
לי יש אוטוביאנקי Y10 פילה, לרועי יש אוטוביאנקי, לאייל יש לנציה Y10 שהיא בדיוק כמו האוטוביאנקי שלנו, רק חדשה יותר ועם הזרקה חד־נקודתית, לאפי יש פיאט אונו דור ראשון ולאורן יש פיאט אונו דור שני. אה, כן; אוטובינאקי ופיאט חלקו כמעט את כל המכלולים.
אני לא זוכר איך הכל התחיל, אבל היה בלבול של אחד מאיתנו, שהבין שהרגע פתח את הפיאט של חברו עם המפתח של הפיאט הפרטית שלו. קטע. פעם אחת שכחתי אצל אפי משהו באוטו, וצלצלתי להגיד לו שאני אצלו בחניה, עוד לפני שהספיק להגיד שהוא יורד, כבר פתחתי את האוטו שלו ולקחתי לבד, וכשהגיע למטה כבר שייטתי אל האופק עם הביאנקי שלי.
וזה הפך להרגל, היינו משאירים האחד במכוניתו של השני את הדברים שהאחר היה צריך. זה לא עניין אותנו אם האדם בבית, עניין רק אם המכונית בבית. לפעמים היינו פותחים את מכוניתו של האחר ומחנים אותה כמה מטרים ממקום החניה המקורי, לעיתים היה אפשר לראות דרך עיניי האחר את מחשבותיו שחלפו לו בראש, כשלא הבין מה ואיך — והרי הוא החנה את הרכב במקום אחר בכלל. ככה זה היה באותם הימים.
פעם אחת סיפרתי על כך לחבר בשם שחר. הוא היה בחור שלהגיד עליו 'שובב' זה אנדרסטייטמנט, ועיניו נדלקו. כששאלתי לפשר הדבר, הוא סיפר כי לאחותו יש אוטוביאנקי כזו מהעבודה, ושהוא רוצה להחנות אותה במקום אחר בחניה. מסתבר שראשו עבד בדיוק כמו הראש של החבר'ה שלי. אומרים ש"מוחות גדולים חושבים דומה", רק שאנחנו היינו שובבים על גבול הפרחחים, ומוח גדול לא היה שם.
כמובן שהסכמתי. הוצאתי את המפתח של הביאנקי שלי, שחר הכניס אותו לחור המפתח של הביאנקי שלה, סובב את מנגנון הנעילה והדלת נפתחה בכזו חלקות, כאילו נועדה למפתח הזה. ואז שחר אמר שנניע וכבר נחנה אותה בצד השני של החניה, שהרי למי יש כוח לדחוף. מסרתי לו שוב את המפתח, הוא הניע ואז יצא מהחניה. פה כבר חשדתי.
שחר חייך חיוך גדול ואמר שניסע עד לרמזור השני ואז נחזור, כולו מבסוט על כך שלקח לאחותו את האוטו. אנחנו מחייכים, היד בפתח החלון ומוזיקה מהטייפ. אני לא חושב שהיה עוד אדם שנהג מסופק כל כך בביאנקי. שחר היה מאושר, ורק האוזניים מנעו מהחיוך שייפגש מאחורי הראש. הגענו לרמזור השני ואז נשמע צליל מכני לא נעים. אני ושחר מסתכלים האחד אל השני, אני קצת בהלם ושחר עוד יותר מבסוט מאשר קודם. חסר תקנה, אני חושב לעצמי. לאחר דיאגנוסטיקה זריזה קבע שחר שתיבת ההילוכים שבקה חיים ובאותה נשימה המשיך 'איזה מזל שיש ירידה בחזור'. דחיפה קלה וקפצנו פנימה. המכונית "התגלגלה" מטה ואנחנו נשמנו לרווחה כאשר התקרבנו באטיות אל הרמזור הבא והאור שדלק בו היה ירוק. החניה התקרבה, שחר דאג להפנות את ההגה אל המקום המרוחק ביותר בחניה, שהרי לכבוד אירוע זה התכנסנו... נעלנו את דלתות המכונית והלכנו כאילו ולא באנו.
למחרת בבוקר צלצל אלי שחר וסיפר בהנאה שהגיע גרר וכי הביאנקי נעלמה באופק הרמזורים. אני לא יודע אם ברבות השנים הוא סיפר לאחותו, אבל בטוח שחייך אם עשה זאת.
[email protected] 
